פסק-דין בתיק ע"פ 2480/04

השופט א' א' לוי:

מבוא

1.        בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט א' שהם), הרשיע את המערערים בסופו של הליך ממושך בעבירות אלו: תקיפה בנסיבות מחמירות, כליאת שווא, חטיפה וניסיון לחטיפה מהארץ, עבירות לפי סעיפים (בהתאמה) 382(א) בשילוב עם סעיף 381(א)(1), 377, 369 ו-370 בשילוב עם סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. כמו כן הורשע מערער 3 בעבירה של התחזות כעובד ציבור, לפי סעיף 283 לחוק העונשין.

           בעקבות הרשעתם, גזר בית המשפט המחוזי למערערים עונשים אלה: למערער 1, סימסה ליביו (להלן: "ליביו") - 36 חודשי מאסר, מחציתם בפועל והיתרה על-תנאי, וכן קנס בסך 20,000 ש"ח או 9 חודשי מאסר תמורתו. למערער 2, מורשקו אלכסנדר (להלן: "מורשקו") - 28 חודשי מאסר, מתוכם 10 חודשים בפועל והיתרה על-תנאי. למערער 3, דיין מקסים (להלן: "דיין") - 30 חודשי מאסר, מתוכם 12 חודשים בפועל והיתרה על-תנאי.

           הערעורים שבפנינו מופנים כנגד ההרשעה, ולחלופין, כנגד העונש.

2.        האישום וממצאיו של בית המשפט המחוזי

           בחודש ינואר 2001 שימש ליביו כמנהל תפעול בחברת כוח-אדם, נאות גולן שירותי חקלאות בע"מ (להלן: "חברת נאות גולן"), שעסקה בהבאת עובדים זרים לענף הבנייה בישראל. בין יתר העובדים שהעסיקה החברה באתרי בניה בחיפה, היו שלושה אזרחים רומנים (להלן: "המתלוננים"): דפין גילאה (להלן: "דפין"), איבון פוטרניצה (להלן: "איבון"), וקונסטנטין דוברין (להלן: "קונסטנטין"). על פי גרסת המשיבה, על רקע של אי-שביעות רצון מתפקודם של המתלוננים, החליט ליביו לכפות עליהם לעזוב את ישראל ולשוב לרומניה. לצורך כך הוא שכר את שירותיהם של מורשקו ודיין. זה האחרון שירת במשטרת ישראל עד לתאריך 19.12.00, ואף שהמינוי שלו כבר לא היה בתוקף, הוא נתבקש על ידי ליביו להגיע למפגש עם המתלוננים כשהוא לבוש מדים, מתוך כוונה לטעת בלבם את האמונה כי פעולת הגירוש מבוצעת בחסות החוק. אדם נוסף שעל פי גרסת המשיבה היה שותף לקשר, אוגוסטין קורויאן (להלן: "אוגוסטין"), הועמד אף הוא לדין, אולם בית המשפט המחוזי החליט לזכותו.

           ביום 26.1.01 התקשר אוגוסטין למתלוננים, והודיע להם כי החברה החליטה להעבירם לעבוד באתר באזור לוד, ובשעות הלילה של יום המחרת הוא הגיע עם רכב ואסף את המתלוננים ומיטלטליהם. בהגיעם ללוד פגשו המתלוננים את המערערים, וליביו הודיע להם כי הם חייבים לעזוב את הארץ ולחזור לרומניה. לגרסת המשיבה, ליווה ליביו את הדברים באגרוף שהטיח בפניו של דפין, בעוד שדיין טלטל את איבון, וכל זאת כדי לאלץ את המתלוננים להיכנס לרכב שעתיד היה להסיעם לנמל התעופה. בשלב זה ניסו שניים מהמתלוננים להימלט, ובעוד שדפין נלכד, לא הצליחו הקושרים ללכוד את קונסטנטין. בשלב כלשהו, ובעוד הוא בתוך הרכב, הצליח דפין להתקשר לאחד, עדי לקשר (להלן: "לקשר") מ"קו לעובד", ודיווח לו על האירוע.

           דפין ואיבון הוסעו לנמל התעופה כשהם מלווים במורשקו ודיין, בעוד שליביו ואוגוסטין נסעו בשני רכבים נוספים, האחד מלפנים והאחר מאחור. בהגיעם לנמל התעופה החזיק מורשקו בידיו את דרכוניהם של המתלוננים ואת כרטיסי הטיסה, אולם בטרם החלו ההליכים לקראת הטיסה הגיע למקום עדי לקשר, והוא ביקש מכל החבורה להילוות אליו למשטרת נמל התעופה, ובדרך זו סוכל גירושם של המתלוננים.

3.        המערערים כפרו בעובדות המפלילות שיוחסו להם. ליביו התגונן בטענה כי הניסיון לשלב את המתלוננים בעבודות בנייה נכשל פעם אחר פעם, ומאחר והם לא היו יכולים להיות מועסקים על ידי מעביד אחר, הוחלט להחזירם לרומניה. ליביו הוסיף וטען, כי המתלוננים ניסו לשכנעו לאפשר להם להישאר בישראל, אולם ליביו השיב כי הדבר נוגד את החוק, ומדעתו לא שינה גם כשדפין הציע לו סכום של 1000 דולר. על פי גרסת ליביו, השתכנעו לבסוף דפין ואיבון לעזוב את ישראל, בעוד שקונסטנטין נמלט ועקבותיו אבדו. ליביו הכחיש מכל וכל את הטענה לפיה נהג באלימות במי מן המתלוננים, ואף טען כי תלונתם באה לעולם רק מתוך כוונה שבעקבות כך ייפתחו הליכים פליליים בהם יידרשו להעיד, ובדרך זו תסוכל הכוונה לגרשם, לפחות עד למסירתה של עדותם בבית המשפט.

4.        מורשקו טען כי אותה עת הועסק בעבודות אבטחה, והוא נשכר על ידי ליביו כדי להגן עליו. מערער זה הכחיש בעדותו בבית המשפט כי הופעל כוח נגד המתלוננים, והוא אף טען כי מסר לידי אחד מהם (דפין) את הטלפון הסלולארי, שבדיעבד התברר כי שימש מתלונן זה כדי להזעיק את לקשר.

           הגרסה בה התגונן דיין היתה שהוא כלל לא הציג את עצמו כשוטר, ולמעשה הוא נלווה לליביו כמחווה אישית ולא במטרה לקבל שכר, ומתוך כוונה שנוכחותו תרתיע את המתלוננים מלתקוף את ליביו.

5.        במרכז ראיותיה של המשיבה עמדה עדותו של דפין, אותה אימץ בית המשפט המחוזי באומרו את אלה (ראו עמ' 394 לפרוטוקול הדיון):

"הנני קובע, באורח חד משמעי, כי עדותו של המתלונן, דפין גילאה, הינה עדות מהימנה וכי יש לקבל את גירסתו כגרסה אמינה, גם אם בהסתייגות מה לגבי פרטים מסויימים שאינם יורדים לשורשו של עניין. התרשמתי עמוקות, חרף החקירה הנגדית הקשה בה עמד דפין, כי דבריו משקפים את האמת לאמיתה, וכי אין כל שחר לטענת העלילה שהועלתה נגדו ע"י הסנגורים, כולם. לא התעלמתי מסתירות מסויימות בין הדברים שמסר העד במשטרה לבין דבריו בבית המשפט, וגם נתתי דעתי לניסיונותיו של העד להפיק תועלת אישית מתלונתו. הסתירות עליהן הצביעו הסניגורים, אינן מהותיות ... מהימנים עלי דבריו של המתלונן, כי ניסה את מזלו בבריחה מהמקום, וכי ניסיונו זה סוכל תוך שימוש באלימות."

           מאידך, קבע בית משפט קמא (ראו עמ' 395), כי ליביו הותיר עליו "רושם עגום ביותר", וגם מורשקו "לא הרשים ... במהימנותו" (עמ' 395). באשר לדיין נקבע, כי "עדותו ... נמצאה כבלתי מהימנה לחלוטין" (עמ' 395).

           להשלמת התמונה אוסיף, כי עדותו של דפין נתמכה בעדותו של לקשר, בפניו התחנן דיין בעת מפגשם בנמל התעופה למחול לו על מעורבותו בפרשה, והתנהגות זו של דיין נשנתה גם בעת שיחתו עם קצין המשטרה בן-לולו. זאת ועוד, עדותו של דפין נתמכה גם בדברים שנרשמו במהלך החקירה מפיו של מורשקו (ההודעות ת/12, ת/14), אף שמערער זה חזר מחלק מהדברים בעדותו בבית המשפט, ותלה את קולר האשם לסתירות בין ההודעות לעדותו בחוסר שליטתו בעברית, ובכך שאמרותיו נגבו ללא עזרתו של מתורגמן.

נימוקי הערעור

6.        המערערים, המשיגים בפנינו כנגד הרשעתם, הפנו את חיצי ביקורתם, בראש ובראשונה, כנגד עדותו של דפין. נטען, כי עד זה בדה מלבו את הגרסה בדבר האלימות שכביכול הופעלה נגדו, מתוך כוונה להאריך בדרך זו את שהייתו בישראל. מורשקו חזר וטען כי נקלע באופן תמים ומקרי לאירוע, כאשר נתבקש לאבטח את ליביו עקב החשש שהמתלוננים יתקפו אותו. באשר לדיין, מערער זה טען כי האירוע בו נטל חלק התרחש ימים לא רבים לאחר שסיים את שירותו הפעיל במשטרה, ועל כן לא סבר כי במעשיו כרוכה עבירה.

           על כל אלה הגיבה המדינה באומרה כי יש לדחות את הערעורים מטעמיו של בית משפט קמא.